הוקרה ליונתן, מאת ד”ר אניטה שקדי

חלק גדול מהעבודה שלי עם חיילים קשור לזכרו של בני המנוח ג’ונתן בוידן.

יונתן, כמעט בן עשרים במותו, נפל ביולי 1993. הוא היה אדם אדיב ועדין. היו ל הישגים אקדמיים גבוהים, הוא עיצב את תוכנית המחשבים הראשונה שלו בשנתו האחרונה בתיכון. הוא הגיע להשגת שיאי ריצה במסלול והפך לאלוף ישראל ברכיבה על אופניים.

יונתן התגייס לצה”ל ושירת את ארצו בגאווה ובהתלהבות, תמך תמיד בחבריו החיילים, ולבסוף נפצע אנושות במשימת חילוץ בבקעת הלבנון. יונתן היה לוחם וצלף וזכה להכרה על גבורתו. תמיד מוביל מהחזית, הוא ישב בחלקו החיצוני של הרכב המשוריין שלו כשרוביו מוכנים להגן על חבריו החיילים בפנים. בעמדה זו הוא נפצע מפצצה שנחתה ליד רכבו. שלושה שבועות לאחר מכן הוא מת מפציעת מוח טראומטית.

בסופי השבוע המעטים שלו בבית, הוא היה מבקר את קצין יחידתו שנפצע קשה ונשאר עם קוודריפלגיה. יונתן ביקש ממני לעזור בשיקום שלו. בידיעה מה יונתן היה רוצה, לאחר מותו חזרתי לעבוד במרכז הרכיבה הטיפולית שלי. באותו יום נכנסה למשרד אישה עם בנה, חיל שנקלע למארב. הייתה לו פגיעה מוחית טראומטית קשה; היא אמרה ששני בניה נפצעו. באותו הרגע החלטתי להקדיש את חיי לסיוע לחיילים שחוזרים פגועים מזוועות המלחמה.

יונתן נשאר איתי לנצח, ועמותה הזו היא מורשתו.